1.
זה היה שבוע עמוס בהופעות. יום חמישי ב”בבר” בגבעת ישעיהו, יום ראשון ב”צוזאמן” בתל אביב, ושתי הופעות רחוב - ברביעי בבאר שבע ובחמישי בירושלים. מקומות חדשים, אנשים חדשים, לא מעט חוויות. שבוע שלישי של סיבוב הופעות הרחוב ואני רק יותר ויותר נהנה.
2.
את ה”בבר” הקימו יחד שלושה אחים מגבעת ישעיהו. הם לקחו יחידת דיור בחצר של ההורים, והסבו חצי ממנה לפאב קטן. מקום חדש יחסית, לא מאוד מתורגל בהופעות. סטנד למיקרופון לדוגמא, לא היה, ואחד האחים אילתר סטנד מכמה מוטות שחורים שהוא חיבר עם איזולירבנד.
3.
ההופעה עצמה הייתה נעימה ואינטימית מאוד. בין האנשים שהגיעו מהמושבים באיזור, היו 3 זוגות צעירים עם עגלות תינוקות - מחזה לא כל כך שכיח בפאבים של תל אביב - שגם גילו מעורבות רבה במהלך ההופעה: שאלו שאלות, העירו, נתנו חוות דעת וניסו לקשר את הטקסטים שלי לסיפורים ממיתולוגיות שונות, והכל באווירה חיובית ומלאת פירגון. יש משהו רגוע מאוד ושונה באוויר של עמק האלה. כששניים מהתינוקות התחילו לבכות תוך כדי ההופעה (משהו שאמרתי?) היו אלה האבות שלקחו אותם החוצה להירגע ואילו האימהות נשארו להקשיב.
4.
כאמור - על ההופעות “מחוץ לרחוב” לא אכתוב כאן הרבה. אני יכול רק להגדיר את ההופעה ביום ראשון ב”צוזאמן” כמשפחתית מאוד. נכון להיום, עוד לא רואים קהל חדש בעקבות הופעות הרחוב. מעניין יהיה לבדוק את זה שוב בחודשים הקרובים.
5.
ההחלטה להגיע לנגן במדרחוב סמילנסקי בבאר שבע דווקא ביום רביעי הייתה אקראית לחלוטין. בדיעבד הסתבר שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שלי השבוע. בתקופת הקיץ ימי רביעי הם ימי “פסטיבל סמילנסקי” והמדרחוב מלא באנשים, דוכנים והופעות. התמקמתי בין רקדני הפריסטייל והבימה האקוסטית, ולידי התמקם לו זוג ליצנים. שמח. אחרי כמה שירים הגיע למקום דויד פרץ, כנראה אחת הדמויות הבולטות ביותר בסצינת המוסיקה של דרום הארץ. בנאדם מיוחד דויד פרץ, מוסיקאי מחונן ואוהב מוסיקה אמיתי, איש גדול עם עיניים טובות, שנראה קצת כמו השריף של המקום. דויד עמד והקשיב במשך דקות ארוכות, וכמו שריף אמיתי, סימן מדי פעם למי מהעוברים והשבים לעצור רגע ולהקשיב או לקנות דיסק. אני חושב שמעולם לא מכרתי דיסקים במהירות כזו.
6.
היריד למחרת במדרחוב ממילא היה כבר סיפור אחר. מדרחוב חדש, מסחרי וממוסחר, “מלוקק” כהגדרתה של הדס (ראו בהמשך). התמקמתי בקצה היריד, עם הגב לחומת העיר העתיקה, אבל אחרי ההופעה המוצלחת ביום הקודם, היום הזה התחיל חזק ברגל שמאל. רצועת הגיטרה שלי נעלמה, המגבר פתח בשביתה איטלקית והשתתק באופן אקראי אחת לכמה דקות, גירוי טורדני התיישב לי בגרון והפריע לשיר, ומעל לכל – לא הצלחתי לתפוס קהל. אם זו אווירת הקניות והדוכנים, האחוז הגבוה של התיירים במקום, או כל דבר אחר – פשוט הרגשתי שאני לא עובר. אחד מותיקי תעשיית המוסיקה אמר לי לפני מספר חודשים ש”אין כזה דבר קהל לא טוב – יש אמנים לא טובים”, והמחשבה על המשפט הזה הכניסה בי מוטיבציה נוספת להצליח: ניסיתי לשיר קאברים, שרתי חזק יותר, עברתי לבלדות – שום דבר לא עזר. אחרי כמעט שעה של ניסיונות החלטתי שהערב כנראה הוא פשוט לא הערב שלי.
7.
אבל כנראה שאלוהי הופעות הרחוב עדיין לא רצה שאוותר. ברגע שסיימתי לקפל את הציוד ופתחתי את הסלולרי גיליתי סמס ששואל אם אני באמת בממילא. אסף, חבר חדש-ישן מתקופת הצבא ובת זוגו הדס מצאו אותי, והודיעו לי שהמיקום שבחרתי אינו מהמצטיינים. הם לקחו אותי לעומק מתחם החנויות, ושם התמקמתי שוב, מול חנות תכשיטים ובסמוך לאחד מבתי הקפה. גם כאן העבודה לא הייתה קלה, אבל באמת חל שינוי מסוים באפקט שיצרה ההופעה, ונוצרה אינטראקציה טובה יותר עם הסביבה.
8.
אחד הדברים המעניינים בהופעת רחוב, הוא שאתה באותו הזמן גם מופיע וגם צופה. מעבר להתרחשות הספציפית של ההופעה, החיים מסביב ממשיכים - אנשים ממהרים למקום כלשהו, רוכבים על אופניים, מתווכחים עם המכשיר הסלולרי, נפגשים עם מישהו שלא ראו הרבה זמן, מספרים סיפור עם תנועות ידיים גדולות. בזמן שניגנתי בממילא, עבר לפני מספר פעמים בחור חרדי צעיר. עצר להקשיב לשני שירים והמשיך, אחר כך חזר, היה די ברור שלא לגמרי נעים לו לעמוד שם, הקשיב לשיר נוסף ושוב הלך. מרתק אותי לדעת מה עבר לו בראש.
9.
עוד 40 דקות של נגינה והמדרחוב החל להתרוקן. החלטתי לסיים את ההופעה ולהמשיך לוויסקי משובח ושיחה טובה אצל אסף והדס (על כמה מהתובנות שעלו בשיחה הזו אכתוב באחד הפוסטים הבאים). בקערה חייך אלי שקל אחד.
16-23/07/09
mailing list – 4 חברים חדשים
מכירת דיסקים – 9 דיסקים
מייספייס - רני שחר
דף אמן בפייסבוק
rani.shachar@gmail.com